"שלום לכולם,
שמי איתמר, ואני מורה פה בבית הספר. חלקכם וודאי מזהים אותי מהשיעורים, מהמסדרונות ואולי מחדר המורים. אבל לא על זה באתי לספר לכם היום. היום באתי לספר לכם על צד אחר שלי, על המילואימניק שבי. בי, ועוד ברבים אחרים.
ב-שבעה באוקטובר, התעוררתי לאותן חדשות נוראיות שהתעוררנו כולנו. כששמעתי אותן, היה לי ברור. צריכים אותי, עכשיו. אין זמן, יש חיים להציל, וצריכים לפעול מייד. תוך שעות מספר כבר הייתי בשדה הקרב של ה-07/10, ביישובי העוטף. אני ואחיי לנשק קפצנו מאירוע לאירוע, נלחמנו, ואפילו הצלחנו להציל כמה וכמה נפשות בישראל. רבים שואלים אותי: פחדת? נלחצת? על מה חשבת? ואני תמיד מחזיר את אותה התשובה.
באותו הרגע לא חשבתי, כי אילו הם חייו של המילואימניק. ברגע אחד אתה שוכח הכול – אתה כבר לא מורה, לא נגר, לא מנכ"ל ולא נהג מונית. אתה לוחם בצבא ההגנה לישראל. ברגע שקראו לי משהו בראשי השתנה – חשבתי רק איך אני מגיע מוכן, כמה שיותר מהר, כדי לבצע את המשימה שהוטלה עלינו, כדי לעצור את האויב שחדר את גבולות ישראל. המחשבות על השגרה נדמו – הגיע זמן מלחמה.
אלו הם חייו של מילואימניק. ברגע אחד אתה קם, עוזב את המשפחה, את העבודה, את החיים ויוצא להילחם. השארתי את ילדיי בבית, ויצאתי. היה לי ברור שאעשה הכול כדי להציל את חיי התושבים בעוטף, גם במחיר חיי שלי. והמחיר הזה כואב. המחשבה על הילדים כואבת. אבל מניחים אותה בצד וממשיכים להסתער.
זה המחיר שאנחנו המילואימניקים משלמים בכל פעם מחדש. ואולי אפילו בכל יום. יש לנו משפחה, יש לנו חברים, אבל ברגע האמת אנחנו נעזוב הכול ונתגייס למאמץ המלחמתי.
אל תשכחו אותו, את המחיר הזה. שלנו, חיילי המילואים, של החיילים הסדירים, של כוחות הביטחון, ובייחוד של אילו שנפלו. היו ראויים למחיר אותו אנחנו משלמים. דאגו שתהייה לנו חברה חזקה, מאוחדת, בה מכבדים אחד את השני, בה לכל אחד יש מקום, בה כדאי ואפשר לחיות חיים מאושרים. כי על זה אנחנו נלחמים.
היו ראויים למחיר ששילמו חללי מערכות ישראל, כי הם עשו זאת למענכם ולמען מדינת ישראל."
את המכתב הזה כתב איתמר לטקס יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה שהתקיים בבית הספר התיכון ע"ש גולדווטר בו לימד וחינך, אך לא הקריא אותו עקב היותו במילואים, וביקש מבית הספר שיבחרו מי יקריא אותו.
האזינו לאפרת זקס, מנהלת התיכון ע"ש גולדווטר, על האיש והמחנך הנדיר שעירנו איבדה.
